[QUOTE=Parliament;1685476]במהלך הפרק, בזמן שעוד ועוד תפניות קרו להן, חלק עם בילד אפ וחלק פשוט מאוד קרו בלי שום הכנה מראש, הסתכלתי כל הזמן על שעון הקיר שיש בסלון ורק קיוויתי שהפרק לא ייגמר.
כי באמת מה עושים עכשיו?
חלק מהפס קול של הפרק האחרון:
[YT]0ba_RzZu4Vw[/YT]
שתעבור מהר השנה הזאת…[/QUOTE]
אחרי כל עונה אני נוהג להוריד את הפסקול כמה שיותר מהר ולהאזין לו שוב ושוב (במיוחד באימוני כושר; מכור לפסקולים בסיטואציות כאלו). אני מניח שהאזנתי לכל קטע מחמשת העונות הקודמות עשרות אם לא מאות פעמים. הקטע הזה, by far, הוא הכי מצמרר, מרגש, מרטיט, ושונה. הוא מצליח ליצור כל כך הרבה רגשות מעורבים, להיות אפי ואנטי אפי באותה עת. קטעי הפסנתר, האורגן, הצ’לו, והמקהלה הורכבו באופן פשוט מושלם ויצרו מן רקוויאם מודרני שנסך משמעות נוספת למה שהתחולל מול העיניים שלנו. יצירה מופתית, שקטה, שהפכה עשרים דקות שיכלו להיעשות בצורה בומבסטית ורועשת, לשקט מצמרר ונמתח, איטי ומלנכולי, אשר קצבו משתנה, הולך וגובר, עד אשר השקט מתפוצץ בקרשנדו של אש פרא ירוקה בדיוק ברגע הנכון, מבחינה סינמטוגרפית ומוזיקלית. כל מי שלמד מעט (או הרבה) מוזיקה יידע להעריך את ה-SCORE הזה; כל מי שלמד קולנוע יידע להעריך את הסימנטוגרפיה. מי שלמד (גם באופן חובבני ועצמאי) את שניהם יודע עד כמה מדובר באחד מהמיצגים הטלוויזיונים המרשימים ביותר אי פעם (אני מדבר כמובן רק על החלק הראשון שהאפיל על שאר הפרק הדרמטי והמרתק שהיה לנו).
זה אולי יישמע מגוחך אבל ביומיים האחרונים התגעגעתי מספר פעמים לרגע בו צפיתי בסצינה הארוכה והמייסרת הזאת בפעם הראשונה. חייבים להעריך עבודה כה מדויקת, שיכלה להיעשות באופן הרבה יותר סתמי (גם אם כזה שהיה מרתק אותנו למסך nevertheless).
(ובזאת אסיים את ההשתפכות המביכה שלי)