החוק הרוסי - הגיע הזמן להיפרד


(Yariv Avdar) #1

מתוך הרוח הספורטיבית בויקיפדיה: ספורטיביות מוגדרת כ-“התנהגות ויחס הוגן של המשתתף, לרבות משחק הוגן, אדיבות כלפי חברי הקבוצה והיריבים, עידוד השאיפה למצוינות, והפסד בכבוד”.

החוק הרוסי כולל שלל קלישאות: קידום מעמדו של השחקן הישראלי בקבוצות הליגה המקומית, מתן דקות משחק שיעלו את הביטחון האישי, שיפור הנבחרת בכחול לבן וכו’ וכו’. אבל בדבר הכי חשוב, בטח ובטח עבור השחקן הישראלי, החוק פוגע כפי שצוטט מעלה – בשאיפה למצוינות.

איפה נשמע על מחדל (לא פחות) שבו דקות המשחק מובטחות על סמך ת.ז כחולה? אפילו ברוסיה עצמה החוק כבר לא תקף!

לא פלא שמלבד עמרי כספי, שעל מוסר העבודה הבלתי מתפשר שלו אין עוררין, אין עוד “עילוי” בכדורסל הישראלי בעשור האחרון. שחקנים ישראלים רבים שמצביעים עליהם בגילאי הנוער כ"עתיד של הכדורסל הישראלי" פשוט נעמדים במקום ולא מראים גרף השתפרות.

דוגמא קלאסית לכך היא בר טימור מהפועל ירושלים. בגיל 21 עשה את הפריצה עם הפועל תל אביב, ומאז רבים יסכימו שהכישרון החיפאי לא ביצע את קפיצת המדרגה המצופה ממנו. ולא, בר טימור לא היחיד. רפי מנקו, איתי שגב, שון דאוסן ועוד רבים ומוכשרים אחרים פשוט לא מסוגלים, או אולי לא מספיק רוצים לבצע שיפור ביכולות שלהם על המגרש.

בשורה התחתונה - בספורט תחרותי עסקינן. וכמו בכל ספורט, הציפייה היא שמי שטוב ישחק. העובדה ששחקן נולד בשטחה של מדינת ישראל, לא צריכה לתת לו את הפריבילגיה לשחק יותר ובטח ובטח שלא להרוויח כ- 350 אלף דולר מהפועל ירושלים ו\או מכבי תל אביב, שכאמור מדובר בסכומי עתק ביחס ליכולות שהם מציגים על הפרקט.

הרי בואו לא ניתמם! יוגב אוחיון, ליאור אליהו ובר טימור לא היו משתכרים אפילו חצי מהמשכורות הללו היום אילולא החוק הארור הזה שמכריח את הקבוצות להילחם עליהם היה קיים.

אז אולי, למרבה הפלא, לאחר שיבוטל החוק הרוסי, סוף סוף שחקנים ישראלים יבינו שיש צורך להגיע שעה לפני האימון, לצאת שעה אחרי האימון, לזרוק (הרבה) יותר לסל ולהרים יותר משקלים בחדר כושר. ולפתע, יקבלו דקות משחק כי הם באמת טובים בכדורסל, ושווים דקות משחק אמיתיות שאשכרה הזיעו עבורן.

יש צחוקים ויש חלאס. אז חלאס.