צ'סטר בנינגטון


(sh4rky) #1

כילד התחברתי בעיקר לראפ והיפ הופ. האומן הישראלי האהוב עליי בתחילת שנות האלפיים היה סאבלימינל, ובחו"ל היו אלו אמינם, מת’וד מאן, ואמנים אחרים שכל קשר בינם, וכתוצאה מכך גם ביני לבין רוק או מטאל מקרי בהחלט.
לינקין פארק פרצו לתודעה כבר בתחילת אותו עשור כן עם Hybrid Theory המופתי, שבאותה עת לא ידעתי עליו שום דבר. גם את Meteora שהגיע 4 שנים לאחר מכן לא שמעתי אפילו פעם אחת.
אבל אז הגיע collision course, הפרוייקט של ג’ייזי ולינקין פארק. שמעתי את Numb/Encore דרך אתר מוזיקה שחורה בו גלשתי, ומהקול של צ’סטר פשוט לא יכולתי להתעלם. שמעתי את השיר בלופים שוב ושוב, מחכה לקטעים של צ’סטר, בלי לדעת בכלל ש Numb הוא שיר בפני עצמו.
הדרך מהשיר הבודד הזה לניגון כל הפלייליסט של לינקין פארק ב Winamp אצלי במחשב, הייתה קצרה. הקול של צ’סטר היפנט אותי, וקטעי הראפ של מייק השאירו את החיבור לז’אנר דרכו הכרתי את לינקין פארק.
צפיתי בכל הופעה אפשרית שמצאתי באינטרנט, ועד היום אני מכיר כל חלק בהופעה הטובה ביותר של הלהקה מ Rock am Ring 2004, בה אני עדיין צופה מדי פעם.

מהרגע בו נודע לי על ההופעה בארץ ב-2010, עד לרגע בו קניתי שני כרטיסים ממשכורת המינימום שלי, עברו 5 דקות. לאחר שראיתי כל כך הרבה הופעות של הלהקה שנעו בין שנת אלפיים ל-2010, יכולתי להגיד בפירוש שההופעה בתל אביב הייתה מעולה. צ’סטר, להבדיל מכוכבי רוק אחרים שמסיימים בישראל טור עולמי, היה במיטבו והקהל החזיר לו באותו מטבע. לא סתם הלהקה בחרה בהופעה הזו לאחת מ-5 הטובות ביותר של אותו טור.

המוזיקה של לינקין פארק מלווה אותי לאורך מגוון תקופות בחיים. תיכון, צבא, ועם האלבומים האחרונים גם בשנות אזרחות עמוסות. אחרי כל אלבום חששתי שמדובר באחרון, כי צ’סטר סירב לנוח וגמר לעצמו את הגרון עם פרויקטים עם להקות אחרות. אבל צ’סטר הוכיח אחרת פעם אחר פעם, והיכולות הווקאליות העל-אנושיות שלו נשארו כאלו גם לאחר כמעט 20 שנות קריירה. בכל הופעה המשיך לתת את המקסימום, עלה עם אנרגיות מטורפות לבמה וצרח את נשמתו כדי לשמח את עשרות האלפים שהגיעו לצפות בו.
הלהקה תמיד דרשה סביבה נייטרלית מסמים ואלכוהול בהופעותיה. האנרגיות של צ’סטר היו טבעיות לחלוטין. אנרגיות של אדם שאוהב את מה שהוא עושה, ועושה זאת הכי טוב שאפשר.

המוות של צ’סטר הגיע משום מקום. היה ברור שהוא לקח קשה את המוות של חברו הטוב כריס קורנל, אך נדמה היה שהחיים ממשיכים כסדרם. צ’סטר הופיע בטלויזיה עם שירים לזכר קורנל, ויצא להופעות מעולות כרגיל עם לינקין פארק. דווקא היום, ביום ההולדת של כריס, צ’סטר החליט לסיים את הכל ולהצטרף לקורנל.

תודה על פס קול של 13 שנה, צ’סטר בנינגטון.


(דניאל) #2

אני הייתי בטוח שזו מתיחה. לא מאמין שזה קרה. בכללי גם אם אהבת או לא אהבת את לינקין פארק הם להקה גדולה ואחת המוכרות ככה שזה שוק רציני…

בתור נער אהבתי אותם מאוד. איזה עצוב אני לא מאמין…פאק


(orelh94) #3

אני אסכם את זה בקצרה ולא רוצה להרחיב יותר: רוב הילדות שלי ספגה כתם רציני כרגע. רוב הזכרונות הטובים שלי יהיו עם כתם כרגע. RIP ותודה על הכל. נתת לי מקום מפלט לאורך שנים ארוכות שלא מצאתי בשום מקום אחר חוץ מבמוזיקה שלך ואפילו ירדו לי כמה דמעות שלא הצלחתי להגיע להופעה בארץ. נשבר הלב.


(BannedT) #4

האמת שבתור אחד שמאוד מאוד העריץ את כריס עוד מילדות לקחה לי בערך דקה לחבר את כל הנקודות. כריס קורנל היה מעבר לאומן ענק, הוא גם היה אדם טוב וצנוע. הסולן הגדול ביותר בכל הזמנים בעיניי וגם בעיני צ’סטר הלך לעולמו לפני חודשיים והיום חברו צ’סטר הצטרף אליו. כואב על שניהם.


(דניאל) #5

כריס קורנל התאבד גם הוא, והנקודה היא שצ’סטר התאבד ביום הולדתו של כריס קורנל. בדיוק שמעתי Black hole sun. איזה שיר ענק, ואתה מאזין לו, ואז מאזין לNUMB ולשאר השירים ואתה מרגיש צביטה.

איכשהו תמיד החזקתי מצ’סטר בן אדם חזק, מהשירים שלו, מהמילים, כאילו הוא כאן כדי להוות דוגמא לנוער מתקשה ובעייתי, להראות להם שצריך להשאר חזקים. ככה תמיד תפסתי מהבן אדם, זה הרושם שקיבלתי וכמה חבל שגם הוא התאבד…איזו מכה.