מאמני כדורגל בעידן המודרני הם עובדי קבלן


(Uriah) #1

אנחנו לאחר אחד המהפכים הגדולים בהיסטוריה של ליגת האלופות. לואיס אנריקה הוביל את ברצלונה לטרבל, דאבל והוא כיום בפוזיציה מעולה בגביע כשהאליפות וליגת האלופות בהישג יד.

הפורום שלנו התמלא בקריאות לפיטורין וכך גם התקשורת הספרדית, הלחץ בודאות חילחל ומאז שלוצ’ו הודיע על עזיבה הדינמיקה הקבוצתית נראית נוחה יותר.

מכבי ראשון לציון בכדורסל, עשתה אשתקד קמפיין מדהים באירופה והגיע לרבע גמר היורופ קאפ. המאמן פוטר. המאמן החדש הצעיד את הקבוצה לאליפות היסטורית כשהיא בדרך מנצחת את המקום השלישי (מכבי חיפה), המקום השני (מכבי תל אביב) ואת המקום הראשון (הפועל ירושלים). לא מזמן המאמן פוטר כשהקבוצה נמצאת במקום השישי בליגה.

לסטר לאחר עונה בה היתה מועמדת משמעותית לירידה זכתה באליפות, העפילה מהמקום הראשון בשלב הבתים של ליגת האלופות בעונה לאחר מכן. המאמן פוטר.

מוריניו בצ’לסי זכה בשתי אליפויות בארבע עונות לאחר חמישים שנה עקרות ופוטר. לאחר קדנציה באיטליה ובספרד חזר לצ’לסי, לקח אליפות ובעונה לאחר מכן - פוטר. אותו מוריניו הביא לריאל מדריד אליפות מול בארסה של פפ לאחר שלוש שנים של דומיננטיות, הוביל אותה לחצי גמר ליגת האלופות שלוש פעמים (לפני כן התקרה היתה השמינית) ו… פוטר.

מנצ’יני הביא אליפות לסיטי ופוטר וכך גם פלגריני.

לצורך השוואה אלכס פרגסון בשנותיו הראשונות במנצ’סטר יונייטד:
11,2,11,13,6,2 - אלו המקומות בהן סיים בליגה.


מה נסגר? למה מעמד המאמן נמוך כל כך?

כשהשחקנים יודעים שהם נשארים והמאמן הוא עובד זמני, אין סיבה שהם ירכשו לו כבוד מיוחד. פרגסון היום לא היה עובר את המחזור העשירי מבלי שהאוהדים היו דורשים את ראשו.

אני אהיה לרגע פרקליט השטן:
קליבלאנד העיפו את דיוויד בלאט כשהקבוצה היתה במקום הראשון ובלעדיו הם זכו בתום העונה, צ’לסי וסיטי מפגינות דומיננטיות. אולי באמת תפקיד המאמן הוא להגיע ו"לרענן"?

זה לא מה שאנחנו רוצים לשמוע, אבל חשוב שנתייחס לכך. אשמח לשמוע את התייחסותכם.


(מגן ימני) #2

קודם כל צריך לציין שיש בעיה בלתת מדד קשיח להצלחה או לאי הצלחה. הישגים הם דבר מאוד יחסי לסגל ולציפיות. לדוגמא, מנצ’סטר יונייטד של שנות ה80 היתה קבוצה ששיאה היה הרבה מאחוריה. האוהדים שלה לא היו דורשים את ראשו של אף אחד, בגלל שהמקומות האלו בטבלה היו בדיוק איפה שהם התרגלו אליו. זה שונה מריאל מדריד 2010, קבוצה שהושקעו בה כמות עצומה של משאבים ומקום שני בליגה הוא המקום היחיד שאפשר לסיים מבלי שזה ייקרא כשלון טוטאלי.

אני חושב שיש הבנה מורכבת יותר של התפקיד של מאמן. הדבר הזה לא קשור רק למאמן הוא גם קשור לקבוצה אותה הוא מאמן. יש מאמנים שטביעת האצבע הברורה שלהם היא בטקטיקה, יש כאלו שזה בבניית קבוצה, ויש כאלו שזה בניהול חדר הלבשה. פרגוסון לא היה טקטיקן יוצא דופן, אבל הוא היה עילוי בבניית הקבוצות שלו והיה לו יכולת שהיא כנראה בלתי ניתנת לשיחזור של החזקת הקבוצה שלו בstate of mind מסויים. כל אלמנט כזה של אימון לא רק נמצא אצל בני אדם שונים באופן שונה, קבוצות צריכות אלמנטים שונים כאלו במידה שונה. יש קבוצות שצריכות טקטיקן שיוציא את המקסימום מהפרסונל, יש קבוצות שהבעיה היא לא בפרסונל אלא בניהול שלו, ויש קבוצות שצריכות בנייה מחדש. כל קבוצה כזאת צריכה משהו אחר לגמרי. אם ניקח שוב את מוריניו לדוגמא, זה קונסנזוס שהוא טקטיקן ברמה הגבוהה ביותר, אבל הצורה שבה הוא מנהל את חדר ההלבשה שלו כנראה לא מתאימה לכל תמהיל, וכנראה שיש לה תאריך פקיעת תוקף מסויים. זאת הייתה הבעיה עם ריאל מדריד וזו הייתה הבעיה עם צ’לסי בפעם השניה.

במקרים כאלו ההסתכלות חייבת להיות דינאמית ואי אפשר להסתכל עליה רק בפאריזמה צרה של הישגים. אני לא מאמין בלקחת מלוצ’ו את הקרדיט על ההישגים הגדולים שהוא הביא לברצלונה. אבל קשה מאוד להכחיש שהקבוצה נראית העונה מאוד מבולגנת לעיתים, חסרת חשק שגובל בשערוריה ובאופו כללי די חסרת כיוון. ההישגים שלה בליגה קשורים למאסה קריטית של כשרון אבל מעבר לכך, נראה שמה שלוצ’ו הביא לברצלונה בשנתיים הראשונות שלו פה, יהיו מה שיהיו מתערערים מאוד בשנה האחרונה. כל שניתוח מקצועי של אימון הוא דבר משתנה ומאמן שהיה מתאים בשנה אחת אפשר שלא יהיה מתאים בשנה אחרת, אם זה בגלל שינוי בקבוצה, או מיצוי של היכולות של המאמן.

שאלה נוספת (ואני מניח שלזה רומזת הכותרת שלך) היא שאלת הסנטימנט. לאף אחד לא בא טוב בעין שראניירי פוטר, בכל מה שקשור לניראות זה היה מזעזע וזה בהחלט הראה שאין סנטימנטים בכדורגל היום. אבל אם נצא מנקודת הנחה שמבחינה מקצועית פיטור של ראניירי יתרום לקבוצה, ואין לזה שום קשר לאתיקה משום שברור שהאחריות המרכזית על איך שלסטר נראית נופלת על השחקנים, אבל החלפת שחקנים היא דבר לא ריאלי ואם החלפת מאמן עוזרת זה מה שתעשה. מה שעומד ללסטר על הפרק הוא כמות עצומה של כסף, כמות שפעם לא היה ריאלי שתעמוד בשאלת הצלחה או אי הצלחה זמנית. ירידה של קבוצה מהפרמיירליג זה כמות הכסף המשמעותית ביותר שקבוצה יכולה לאבד באי הצלחה ספורטיבית באיזושהי קונסטלציה. האם לסטר צריכה לוותר על הכסף רק בגלל שזה מגעיל לפטר את ראניירי?

נקודה אחרונה. אני כן חושב שמשהו פונדמנטאלי השתנה בתרבות האהדה של ימינו. אני חושב שהאינטרנט הוא חומר דליקה שנשפך על כל משבר ומגביר אותו כך שכיום יש תגובת יתר לכל חצי משברון ופחות כבוד לתהליכים. הרבה יותר קשה לנהל קבוצות על שהדרישה מהם היא להיות בטופ בכל דבר וכל גמגום נהפך לעיסוק בלתי נגמר על ידי עשרות אלפי אנשים במשך כל שעות היממה. לסיכום, הרבה מאוד פרספציות השתנו לעומת מה שהיה פעם. חלק מהם נכונות לדעתי, וחלק מהם לא. חלר מהם הם במישור המקצועי וחלק במישור הציבורי, לשאלה הזאת אין תשובה אחת נכונה


(moshe34) #3

אוריה אני רוצה להתיחס לראניירי.
אולי העיתוי והדרך היו אכזרים טיפה. אבל הפיטורים שלו היו מתבקשים.
לסטר לא יכולה להרשות לעצמה לרדת ליגה והוא בנוסף איבד שליטה בחדר הלבשה. מצב כזה אין מצב שהוא יכול אם כל הכבוד והחיבה (ויש הרבה) להמשיך בתפקיד.
אם אנחנו הינו מנהלים עסק ואחד מאחראי המשמרת בעסק שלנו היה נכשל או לא מתפקד בצורה שראיניירי תיפקד הינו פועלים באותה דרך שהבוס של לסטר פעל.
בכלל אני לא מבין את הביקורת על וראדי ומחארז. די ביקורת צינית וכפויות טובה.
בקיץ הם יכלו לעזוב למועדונים גדולים ועשירים יותר ובחרו באופציה הרומנטית. ומה הם מקבלים בתמורה?
שמכתימים את השם שלהם .
זה התמורה על זה שהם נשארו נאמנים לקבוצה.


(ganjo) #4

תמיד הסתכלתי על תפקיד המאמן כמשול לתפקיד מנצח בתזמורת. הנוכחות של המנצח בזמן הקונצרט תמיד נראית לי סוג של הצגה - הרי הנגנים כבר מכירים את היצירה… אני חושב שבזמן הקונצרט עצמו למנצח תפקיד אחד: לשלהב את הנגנים והקהל. למאמן יש תפקיד שולי נוסף: חילופים. רוב המאמנים לא מתקשרים בזמן משחק עם הקהל כמו רוב המנצחים (ניוצאים דופן הם צ’ולו או המקביל שלו דודאמל) מה שמשאיר אותנו בעיקר עם התפקיד של אחורי הקלעים.

מבחינת הישגים אם אני משווה בין לוצ’ו לפפ אין פער של ממש ביניהם. ההבדל בינהם הוא שונה באופן מהותי. הכדורגל לא יכול להכיל יותר מגוארדיולה אחד. זה גם לא הכרחי. כל נושא פרשנות היצירה שייך אך ורק לגאוני הדור. מהמאמן הפשוט אנחנו לא מצפים שיחדש לנו משהו. רק שינהיג. כך מאמן צריך להימדד. האם הוא מסוגל להנהיג. האם השחקנים (שמרוויחים יותר ממנו) ילכו אחריו. יאמינו בו. האם הוא יצליח לנהל אותם. האם הקהל מאמין בו. בכך נמדד מאמן. כמובן שהוא חייב הבנה בכדורגל אבל לא הרבה מעבר.

האם יציבות שלטונית היא דבר חשוב? יש יאמרו שכן. שכדי לייצר שיטות עבודה מסודרות (למשל גידולי משתלה, בניית שחקנים, ניהול רכש חכם לטווח הרחוק, קיומן של שיטות עבודה של אימונים, סרגלי אימונים, בניית צוותים טכניים איכותיים וכן הלאה) חייבים מישהו ישנהל עם חשיבה לטווח הרחוק. אבל זה לא בהכרח מוביל לתוצאות טובות יותר ולא בהכרח חייב להיות תפקיד המנהל. המציאות מוכיחה שיציבות שלטונית לא חייבת לבוא מצדו של המאמן. יש קבוצות שהמנג’ר הוא הקבוע, יש קבוצות שהבעלים הם הבסיס, יש קבוצות בהן שחקני הבית הם כאלה, יש קבוצות בהן הכוכבים הם אלה שצריכים לאחוז במושכות.


(Uriah) #5

מתנצל על כך שאני לא מספיק להתייחס לכל הדברים, אבל יש לי נקודה אחרת להעלות:

נניח בפני המועדון הבחירה הנכונה אכן היתה לפטר את ראניירי, הרי הרבה יותר קל להחליף מאמן אחד מאשר סגל שחקנים. האם הסיטואציה עצמה לא נובעת מתרבות אירגונית קיימת?

כלומר, השחקנים ממילא רואים במאמן כקבלן זמני. כלומר חובת ההוכחה נמצאת עליו יותר מאשר עליהם: אבל אם מועדון כמדיניות היה מגדיר קדנציות ארוכות טווח השחקנים היו יודעים שיש בחדר ההלבשה אדם עם מעמד גבוה משלהם.

אני מנסה לחשוב על לסטר מכיוון שגם אם הם ישארו ליגה וירוויחו כסף בטווח של העונה הקרובה, הם איבדו סיפור - ובתכלס ילדים מתאהבים בקבוצות בגלל סיפור ולא בגלל תזרים מזומנים.


(Uriah) #6

ביומיים האחרונים עלו ארבע קבוצות אותן אימן ראניירי, מארבע מדינות שונות, לרבע גמר ליגת האלופות!