סיכום ביניים באן-בי-איי 17-18


(Zichelior) #1

אחרי שחצי עונה חלפה לה בליגה הטובה בעולם, הגיע הזמן לסכם את מה שהיה עד עתה.

  1. אם וי פי:
    לטייטל הזה רצים שני שחקנים עיקריים, בהתחשב במיקומן של קבוצות המתחרים בקונפרנס וביכולת האישית שלהם. שניהם שילבו בין יכולת אישית ענקית לבין הצלחה בסחיפת קבוצתם לטופ.

לברון ג’יימס -
מה עוד נשאר שלא נאמר? קינג ג’יימס מציג העונה נתונים אדירים, ומשחק את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה שלו. הוא הצליח להרים את קבוצתו אחרי פתיחה מחרידה, ולהעמיד אותה במקום המצופה ממנה. ללא אייזיאה תומאס, כאשר דרק רוז מחפש את עצמו, דוויין ווייד זקן ומתקשה להציג יכולת סיוע, וטריסטן תומפסון לא בעניינים (קרדשיאן ושות’), לברון לבדו מעמיד את קבוצתו גבוה ונותן הרבה כדורסל כדי לשמר את המיקום הגבוה לקראת פלייאוף מספר 13 בקריירה. ואלו הנתונים – 27.1 נק’, 8.0 ריב’, 8.8 אס’, ועוד 25 משחקים בדאבל-דאבל ו7 משחקים בטריפל דאבל (מתוך סה"כ 42 משחקים).

ג’יימס הארדן -
הארדן מביא את העונה הטובה ביותר בקריירה שלו, וסוחף את יוסטון גבוה גבוה העונה. החיבור שלו עם כריס פול והנעת הכדור המצויינת בנוסף ל4.1 שלשות למשחק, מביאים אותו לכושר רציני ודי אימתני. הקבוצה שלו מציגה כדורסל טוב ומשכנע בעיקר הודות לו, ולאחר כזו חצי עונה הוא מצדיק מועמדות לאם וי פי של חצי הדרך.

בולטים שנותרו בחוץ:
סטף קרי – פציעה שגרמה להיעדרות ממושכת, עד תום העונה יכול מאוד להיות שיקח את התואר הזה איתו אחרי שבתקופת החזרה מהפציעה הזכיר לכולם למה הוא אחד הכוכבים הגדולים שידע המשחק.
קווין דוראנט – גם במקרה שלו זו הפציעה, וגם הוא בכושר טוב יכול לאיים על קינג ג’יימס ועל הארדן.
קיירי אירווינג – התקפה מעולה, הגנה לא מספקת, יכול להיות שיכנס לדיון על אם וי פי אם יצליח להדיח את קליבלנד בפלייאוף.
יאניס אנטטקומפו – הגריק-פריק מציג יכולת ענקית, אבל קבוצתו לא מציגה כדורסל יפה ולא מצליחה להביא אותה במיקום.

  1. קבוצה מצטיינת:
    כאן לטעמי, יש רק קבוצה אחת אמיתית, אבל בשביל הספורט, נכניס עוד שתיים נוספות.

גולדן סטייט ווריורס -
מה נותר עוד להגיד על הקבוצה הזאת? לאחר שחסרה כמעט כל המשחקים עד כה את אחד משני הסקוררים המובילים שלה, קרי או דוראנט שנפצעו לסירוגין, היא עדיין מציגה כדורסל איכותי יותר משאר הליגה בפער ניכר, ממש לא מתקשה להישאר ולשמר את הרמה האסתטית והכדורסל, ואין אף אחד שמוכן להגיד שהיא לא הפייבוריטית גם העונה. הרוטציה הרחבה עד מאוד לא פגעה לה בביצועים, והיא עדיין מקום ראשון בליגה. ואיך אפשר שלא לפרגן לכספי על חצי עונה מעולה. שאפו גדול.

יוסטון רוקטס -
הארדן וכריס פול שיתפו פעולה היטב, האכילו הרבה אנשים בהרבה כובעים, ויחד עם קלינט קאפלה הנהדר בפנים, וגרין-את-אריזה לשלוש, הם מציגים אחלה כדורסל - קבוצתי, יפה ומהנה. (נ.ב: הם ניצחו את גולדן סטייט במשחק הפתיחה של העונה).

בוסטון סלטיקס -
אחרי שהחליפו כמעט את כלל הסגל ואיבדו את שחקן המפתח שלהם לעונה זו 5 דקות לתוך העונה, הם מצליחים להציג רצף נצחונות נהדר, ולמקם את עצמם במקום הראשון בקונפרנס. והכדורסל, בדיוק כמו שסטיבנס אוהב – טקטי, יעיל, איכותי וקבוצתי. מהבולטים שסייעו בדרך – קיירי אירווינג, ג’יילן בראון, ג’ייסון טייטום ואל הורפורד.

  1. מאמן מצטיין:
    בקטגוריה הזו יש שניים שמגיע להם יותר מכל האחרים (יש עוד מאמנים רבים נהדרים, אבל קיומן של סיטואציות קצה מביאות לביצועי קצה – מה שמקנה מקום של כבוד בקטגוריה הזו).

בראד סטיבנס -
למאמן הסלטיקס היו כל התירוצים לקריסה אם הייתה מגיעה כזו. כוכב שגומר עונה אחרי 5 דקות, קבוצה חדשה לגמרי, לימוד שיטה חדשה, ספסל חלש. אלא, שההפך בדיוק קרה. הקבוצה משחקת מעולה, וסטיבנס הצליח כנגד כל הסיכויים (לפחות עד כה). רק על הרמת קבוצה מהמכה של פציעת הייוורד ורצף הנצחונות הגדול מגיע לו.

גרג פופוביץ’ -
ללא קוואי לנארד, ועם פארקר וג’ינובילי בגילם המתקדם, איש לא ציפה למקום שלישי במערב. הספסל חלש, אין שום כוכב אמיתי, והאיש האדיר הזה מצליח להעמיד אחלה קבוצה, להרים את אלדרידג’ לרמת המשחק הגבוהה ביותר שהציג עד כה בספרס, וכמו כן, גם לעקוף את פיל ג’קסון במספר הנצחונות. חשבנו שאין יותר מילים – אז חשבנו.

  1. המשתפר:
    בקטגוריה הזו לפי ראות עיני, יש רק מנצח אחד והוא הרבה מעל כולם.

ויקטור אולאדיפו -
המספרים מדברים בעד עצמם במקרה שלו. הוא הפך מרול פלייר שעוזר קצת לווסטברוק ליצור שיאים, למפלצת שמובילה קבוצה מפתיעה ביותר להצלחה. ואלו המספרים- 24.4 נקודות ב49 אחוז מהשדה, 5.2 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.9 חטיפות ובלוק אחד למשחק. בעונה שעברה לדוגמה, קלע אולאדיפו 10.8 נקודות. אין ספק שהוא המשתפר הגדול ביותר בליגה.

נשארו בודדים בחוץ:
למרקוס אלדרדיג’ – סוף סוף השחקן מחזיק על כתפיו קבוצה, ומצעיד אותה בכוחות עצמו. הקרדיט ככל הנראה לקואוץ’ פופ.
דמאר דרוזן – דרוזן רושם ממוצעים ענקיים של 25.4 נק’, 4.2 ריב’ ו-5 אס’, אבל גולת הכותרת היא הקליעה לשלוש שהשתפרה מ7 אחוזים בלבד בעונה שעברה ל36 אחוזים העונה – אסטרונומי! גם ההגנה השתפרה מאוד, ואם ימשיך כך, יכול להיות שינטרל את אלמנט ההפתעה שמעניק לאולאדיפו יתרון לעת עתה.

  1. הרוקי המצטיין:
    אחרי דראפט עם המון כשרונות, כששני הכוכבים הראשיים של הדראפט מאכזבים עד כה - לונזו בול שלא מצדיק את ההייפ האדיר (כצפוי, יש לציין), ומרקל פולץ שעוד לא השלים 80 דקות בליגה ולא ברור מה טיב פציעתו בכתף, יש דווקא כמה רוקיז ענקיים שללא ספק יהפכו לחלק עיקרי בפנים של הליגה.

ג’ייסון טייטום –
הפציעה שאיימה לדפוק לבוסטון את העונה, הביאה בעקיפין לדקות מרובות של טייטום. הבחור הזה, שנבחר מהמקום השלישי בדראפט מציג עונה חלומית. 46 אחוזים משלוש ו50 כלליים מסבים לבראד סטיבנס המון סיפוק. מלבד הנתונים והתרומה הסטטיסטית, ישנם גם חכמת המשחק וההשתלבות המעולה בשיטה של המאמן הענק. טייטום עושה את העבודה מעבר למצופה, ויש לו חלק גדול, כמו גם לקיירי ולג’יילן בראון, בהימצאות של הסלטיקס במקום הראשון במזרח. הילד מספק יופי של היילייטס והוא ללא ספק אחד המצטיינים העונה.

דונובן מיצ’ל –
הגארד המצויין של יוטה מציג עונה מעולה, והרבה מעבר לרף הציפיות שהיו ממנו. לאחר שנבחר במקום ה13 בדראפט, מציג מיצ’ל עונה של סופרסטאר עם 18.8 נקודות, 3.4 ריבאונדים, ו3.4 אסיסטים למשחק. הרבה בזכותו יוטה ג’אז עומדת אחרי העזיבה של הכוכב גורדון הייווארד.

בן סימונס –
הנבחר הראשון בדראפט 2016 שבעונתו הראשונה לא שיחק כלל בשל שבר בכף הרגל, מציג עונת רוקי חלומית. לאוסטרלי הצעיר יש ממוצעים מרהיבים בסטנדרטים של רוקי – 16.9 נק’, 8.2 ריב’ ו7.3 אס’, וביחד עם ג’ואל אמביד המפלצתי, רדיק וקובינגטון, פילי אמנם לא מציגה כדורסל ענק, אבל מחזירה את כבודה האבוד כבר לא מעט שנים. לא ניתן להתעלם מתרומתו של סימונס ומהחיבור המצויין שלו עם אמביד.

קייל קוזמה –
ככל הנראה, בצד הצהוב של אל איי לא בונים ציפיות גדולות מידי על העונה הזו, בטח לאור השמועות על הגעתם של לברון ופול ג’ורג’ בקיץ. גם הרוקי הבכיר בקבוצה על הנייר לא מספק את הסחורה. אבל דווקא הבחירה הפחות טובה (27) נותנת הרבה מעבר ויוצרת תקווה לעתיד. קוזמה הצעיר מחזיק בנתונים מרשימים, כאשר עד כה יש לו לא פחות מעשרה(!) משחקים בהם ניפק דאבל-דאבל. אז הלייקרס אמנם ימשיכו לחכות לקיץ, אך לפחות יוכלו להינות מעט מביצועיו של הרוקי המככב שלהם.

  1. הקבוצה המאכזבת:
    ישנן כמה קבוצות שמתחרות על התואר המפוקפק - המאכזבת של העונה עד כה.

אוקלהומה סיטי ת’אנדר –
אחרי קיץ מרתק בו החתימה הקבוצה את שני הסטארים, פול ג’ורג’ וכרמלו אנתוני, והחתימה על חוזה עתק ארוך טווח את ראסל ווסטברוק, שיאן הטריפל-דאבלים והאם-וי-פי של העונה הסדירה אשתקד, הציפיות עלו לשמיים. בפועל, הכדורסל שמציגה הקבוצה לא מספק בלשון המעטה. הכוכבים לא מצליחים להתחבר, ווסטברוק ממשיך לקחת על עצמו יותר כדי למנוע שקיעה וירידה קיצונית מידי במיקום בליגה, וקשה לדמיין שפעם היו דיבורים על קרב בצמרת המערב עם החברים מאוקלנד.

ממפיס גריזליס –
הקבוצה אמנם לא הייתה מצופה להגיע לטופ, אבל לכזו יכולת דלה והתמקמות במיקום כה נמוך לאחר חצי עונה אף אחד לא ציפה. מייק קונלי לא מצליח להציג יכולת ברמה שהציג בשנים עברו, והיחיד שמתפקד בעונה המסויטת שעוברת על הגריזליס הוא מארק גאסול. הוא לבדו לא מספיק כמובן, וממפיס מאכזבת ביותר. מעניין לציין שאחד השחקנים המועילים העונה לקבוצה הוא טייריק אוואנס בן מחזורו של עומרי כספי, שסוף-סוף נראה כי מצא בית חם.

שארלוט הורנטס –
שארלוט הגיעה לעונה הזו עם סגל שחקנים מבטיח – קמבה ווקר, דווייט הווארד, ניקולאס באטום, מייקל קיד גילכריסט, מייקל קרטר וויליאמס ועוד. אלא, שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. הקבוצה שוב לא מממשת את הפוטנציאל, ודווקא כאשר הווארד עושה עבודה טובה ויכולתו האישית נראית טוב יותר, אין ניצול מספיק טוב של קמבה ווקר והמאמן קליפורד לא מצליח לבנות משחק ראוי.